<h1>תניא רבתי סימן ס'</h1>
<h2>דף ל.</h2>
תנו רבנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב. ואסור ברחיצה. ובסיכה. ובנעילת הסנדל. ובתשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים. ולשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובאגדות. ואינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות. ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות. אבל קורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר (שם י"ט) פקודי ה' ישרים וגו'. ואסור לו לאדם להושיט אצבעו במים. ומסתברא דוקא כשלא היו ידיו מלוכלכות מטיט או צואה וכיוצא בו, או שלא יצא מבית הכסא. אבל אם היו ידיו מלוכלכות מטיט או צואה או שיצא מבית הכסא. רוחץ כדרכו ואינו חושש. וכן מצאתי בשם הגאונים ז"ל. ירושלמי בתענית פרק קמא. זעירא בר חמא יוסי בריה דר' יהושע בן לוי בשם ר' יהושע בן לוי. בתענית צבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו. בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעביר על פניו. ביום הכפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו. ובתשעה באב אסור לטבול ואפילו טבילה של מצוה כגון נדה לטהרה לבעלה. דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. אמר רבי חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה. ובירושלמי דביצה פרק שני אמרי. הורה רבי לוי כהדא דרבי חנינא סגן הכהנים. שמעינן מינה דהלכתא כר' חנינא. הילכך אסור לטבול בתשעה באב אפילו בטבילה של מצוה. וכן מצאתי בשם רבינו יצחק ברבי שמואל ז"ל דנדה שאירע ליל טבילתה בליל תשעה באב אסורה לטבול. ומי שהיו לו חטטין (אבעבועות) בראשו או בגופו סך כדרכו ואינו חושש. ונעילת הסנדל לא נאסר אלא מנעל של עור. ירושלמי. תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבואו בעיר חולצין. וכן תשעה באב. וכן בתענית צבור. ואין נועלין סנדל כל היום כולו. כך מצאתי בשם הגאונים ז"ל. ובשם רבינו חננאל ז"ל מצאתי שכתב, שלח רבינו הגאון בלשון הזה. יהא בנדוי כל מי שעושה אחת מכל אלו בתשעה באב כל היום.
בשחרית של תשעה באב רוחץ אדם ראשי אצבעותיו ושופך עליהם מים שלש פעמים, מפני שרוח רעה שורה על הידים. ומברך על נטילת ידים. אבל אינו רוחץ פניו שהרי אסור ברחיצה. ואם היתה לו מטפחת שרויה במים מערב תשעה באב הרי הוא מעבירה על פניו ועל עיניו. ומברך מאה ברכות על הסדר, ואע"פ שהולכין יחפין מברכין שעשית לי כל צרכי. כך מצאתי בשם בעל עשרת הדברות ז"ל, כיון שברשותו הוא לנעלם מפני סכנת עקרב. ובשם הגאונים מצאתי שאין מברכין ברכת התורה שהרי אסור בדברי תורה והמדרשות בטלין. ומצאתי שמנהג באישפירא שהאבל נכנס עם הצבור בבית הכנסת בשחרית של תשעה באב. אבל בערבית ומנחה לא נהגו כן. ומנהגנו להתחיל הזמירות מברוך שאמר כמו שנוהגין בבית האבל, ואין אומרים שירת ויושע, לפי שנאמר (ירמיה י"ג) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו'. ואומרים אותה בשפה רפה. וכן החזן עומד ואומר ישתבח וכל סדר התפלה ואינו מגביה קולו. ובתפלה מזכיר רחם בבונה ירושלים ומזכירין עננו בשומע תפלה. ושליח צבור אומרה בין גואל לרופא כשאר התעניות. וקובעה ברכה בפני עצמה וחותם בה העונה בעת צרה ומושיע. ואומרים קינות ויושבין לארץ. ואין אומרים ברכת כהנים. לפי שנאמר (ישעיה א') ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכשרוצין להוציא ספר תורה לקרות בו אין אומרים גדלו כשאר הימים. ולא ותגלה מלכותו עלינו מהרה. אלא מתחיל הכל הבו גודל לאלהינו. וקורין שלשה בני אדם. והשלישי הוא מפטיר, וקורא בפרשת היום. ואין מתחילין מראש הפרשה אלא מתחיל מן (דברים ד') כי תוליד בנים ובני בנים. ומנהגנו שלא להניח ספר תורה על הבימה של עץ כשקורין בו כשאר הימים אלא אחד מבני הכנסת מקבלו בזרועותיו ושלא במקום שרגילין לקרות בשאר הימים. כביכול שהשכינה גלתה עם ישראל. ויש לומר שנהגו כן לפי שתשעה באב איתקש לאבל. ולגבי אבל אמרינן שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. שניה יוצא ואינו יושב במקומו. לפיכך משנין מקום ספר תורה בקריאת תשעה באב. ולאחר קריאת השלישי הוא המפטיר אומר קדיש עד לעילא. ואין אומרין השיבנו. ומפטירין בנביא אסף אסיפם בירמיה (ח' ט') עד כי באלה חפצתי נאם ה'. ומברכין לפני ההפטרה אשר בחר בנביאים טובים כשבתות וימים טובים. ולאחריה מברכין שלש ברכות עד מגן דוד. וכשיושב החזן עם ספר התורה אינו יושב במקום הרגיל לישב בשאר הימים כפי מה שכתבנו. וכשמחזירין ספר תורה לארון אין אומרין יהללו, על שם (תהלים ס"ה) לך דומיה תהלה. ואומר תהלה, ובא לציון, ואתה קדוש. ואין אומרים ואני זאת בריתי. ובקדיש אין מנהגנו לומר תתקבל. ויש נוהגין לאומרו ביום, לפי שעיקר אבילות תשעה באב אינו נוהג אלא בלילה. שנאמר (איכה ב') קומי רוני בלילה, ולמחר מקצת היום ככולו. ואין אומר עלינו לשבח. ובתפלת שחרית אין מנהג בשתי ישיבות ולא בכל ישראל לומר סליחות ותחנונים ולא להזכיר שלש עשרה מדות אלא מנהג לומר פזמונים של קינות. ולפיכך אין קורין בשחרית ויחל. שלא להזכיר שלש עשרה מדות. אבל במנחה יש שאומרין סליחות ותחנונים ומזכירין שלש עשרה מדות. לפי שהיא שעת נחמה, וקורין ויחל משה.
ויש שנוהגין שלא להניח תפלין בתשעה באב לפי שנאמר (ישעיה ס"א) לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. אלמא במקום שיש אפר אין פאר. ובתשעה באב כתיב (איכה ב') העלו עפר על ראשם. ובשם רב ששנא גאון ז"ל מצאתי שמותר להניח תפלין בתשעה באב. דהא אמרינן אבל חייב בתפלין. ומה אבל דאבילות חדתא היא ולבו מר עליו. חייב להניח תפלין. תשעה באב דאבילות עתיקא היא ודשנן ביה האידנא כמה שני על אחת כמה וכמה שצריך להניח תפלין. וכן הלכה למעשה בשתי ישיבות שמניחין תפלין בתשעה באב. וכן מצאתי בשם רב האי גאון ובשם רבינו יצחק בר שמואל ז"ל. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל שכתב. רבינו נ"ע היה מתעטף בציצית ביום תשעה באב וגם גאוני דורו כמו כן היו מתעטפין. ובדברי הגאונים ז"ל, רבינו נ"ע היה מתעטף בציצית בט' באב בשחרית אע"פ שאחרים לא היו מתעטפין משום אבילות. וכן ראיתי באישפירא שמתעטפין בתשעה באב. מצאתי בשם רבינו יצחק בר יהודה ז"ל מילה שחלה ביום תענית צבור כגון י"ז בתמוז וצום גדליה. שמתפללין סליחות ואומרים וידוים ואין אומרים והוא רחום ותחנונים, ודאי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי. ואל ארך אפים. ושליח צבור המוהל מברך על היין ואינו טועמו לפי שאינו צריך. ואם יום שמיני של ולד חל בתשעה באב. מצאתי שנוהגין בוורמשא למול מחצות היום דקודם שש שעות עדיין שעת אבילות. ומצות מילה קבלו ישראל בשמחה כמו התורה. שנאמר (תהלים קי"ט) שש אנכי על אמרתך. וביום הכפורים נוהגין למול לאחר קריאת ספר תורה קודם שמתחילין מוסף. ואחר כך נכנסין לבית הכנסת ומתפללין מוסף. ובעל עשרת הדברות כתב דכיון דלא אפשר. מוהלין בלא יין. בין ביום הכפורים בין בתענית צבור.
<h2>דף ל:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין. מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ובכל מקום. כלומר בין במקום שנהגו לעשות מלאכה. בין במקום שנהגו שלא לעשות. תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמידי חכמים כדי שיתענו. רבן גמליאל אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. כלומר מאותם המעות שמרויח באותה המלאכה שעושה בתשעה באב. תוספתא. [תענית פ"ג מי"א] אין שואלין שלום לחברים בט' באב, ולהדיוטות משיבין בשפה רפה.
